מניעת עששת ע"י פלואור?!

המקור לשימוש בפלואור למניעת עששת מעורר עניין.
בסוף שנות ה- 30 נסעה קבוצת מדענים ורופאים אמריקאים לחקור אוכלוסייה החיה במתכונת של משק המכלכל את עצמו כמעט לגמרי, באזור ההרים הגבוהים בשוויץ. החוקרים בדקו את כולם לפרטי פרטים, לרבות השיניים שעליהן נערכו תצפיות מפורטות. הם גילו כי בשיני ילדים ומתבגרים בני פחות מ- 16 שנה לא הופיעה עששת. הסיבה לכך יוחסה לצריכת מים המכילים פלואור באופן טבעי, היות וזרמו דרך שכבות פלואור.
יחד עם זאת, מעבר לגיל ההתבגרות, וכפי שקורה בכל מקום בעולם שבו האוכלוסייה צורכת מים המכילים באופן טבעי כמות גדולה של פלואור, מופיעה עששת בשיניים בקצב יותר ויותר מהיר והמבוגרים כמעט והינם חסרי שיניים.
כמו-כן, נמצא כי תושבי אזור העמק הגבוה סובלים מרעלת פלואור במצב מתקדם, בנוסף למקרים רבים של ננסות (סחוס המפרקים מתקשה בשלב מוקדם מדי), הפרעות עצביות שונות ומחלות "עצם זכוכית" (שיבוש בחילוף החומרים של הסידן ההופך את העצמות לשבירות כמו זכוכית).
הוספת פלואור למי השתייה עלולה לגרום להרעלת פלואור. תופעה זו מזיקה, בין השאר משום שלא קיימת תקינה לגבי תגובות בני אדם לפלואור.
על פי ד"ר H.C. Hodges, תגובות אלו יכולות להשתנות באופן בלתי צפוי ובאשר לפלואור. יתרה מזו, כמות המים הנצרכת שונה מאדם לאדם, יש השותים הרבה יותר מים מהאחרים. חולי סוכרת, לדוגמה, זקוקים לכמות יומית הרבה יותר גדולה. אל לשכוח גם כי לא ניתן לפקח באופן קפדני על הוספת פלואור באופן מלאכותי למי השתייה וכי שיעור הפלואוריד יכול להשתנות בנקודות זמן מסוימות מ- 0.05 ppm ל- 2.5 ppm.